תגובה לכתבתה של צפי סער במדור מחקר, ?הארץ? ה-2.08.09, ע`מ 4): הכתבה מתארת את תרומתנו האפשרית כמבוגרים אחראים להתפתחות השפה אצל ילדים. אכן, ילדים שניחנו ביכולת לספוג ולהשתמש בכישורים שפתיים הם ילדים מקסימים, אינטליגנטים, שיוצרים בד?כ קשר מצוין עם אחרים, בעיקר מבוגרים. קשר זה סוגר מעגל, שכן הוא מזמן אינטראקציות מילוליות נוספות והמשך התמחות שפתית. השאלה היא, האם התפתחות תחום אחד מתרחשת על חשבון פיתוח תחומים אחרים. תחום כישורים חברתיים, בין אישיים ותוך אישיים; מיומנויות חושיות-מוטוריות, וויסות חושי; ידע עולם, בטחון ודימוי עצמי. אימון ותרגול חושים וכשרים נוספים שלנו, (12 חושים, עפ?י האנתרופוסופיה), לעיתים נדחקת לאחור, בחסות המילוליות העשירה. המילוליות מביאה איתה גם מיומנויות ניהול מו?מ ווכחנות. ילדים מתאמנים בכך, בעידודנו, המבוגרים המתפעלים מהם תחילה, אך מותשים ונרגזים בהמשך... ההרגל המטופח כ"כ , למצוא "למה לא", להתנגד ולהתווכח, פוגע ביכולת החשובה של למידה-מתוך-אהבה-לסמכות, בגילאי בי?ס יסודי, אשר נבנית על יסודות היכולת ללמידה מתוך חיקוי, שהיא קריטית בגילאים הצעירים. לסיכום: ילדים יודעים-בלי-מודעות, או מודעים מבלי לדעת, במה הם חזקים, ובמה לא... הם מסכים ומסווים חולשות מולדות, (כמו הבשלה מאוחרת של איברי דיבור), מציגים ומתרגלים חזקות. מכירים את ה ?משעמם לי? המפורסם?.. זהו קוד שמבוגר מיומן יזהה. פירושו: - כאן אני לא שולט, אז לטובת הדימוי העצמי שלי, כדאי לי לסגת מזה?. גם לנו כמבוגרים זה קורה. דחיינות, נמנעות, תוקפנות בקשר לדרישות מסוימות. כולם כלים בשירות השמירה של האני האידיאלי שלנו...חשוב להתבונן, ולדעת: אוצר מילים זה לא תמיד עושר, לפעמים זה רק מסווה לחוסר...
